חידושים ועתיקות ברובע הנוצרי

הרובע הנוצרי ובמיוחד מתחם השער החדש הופכים בשנים האחרונות לאחת הפינות החמות בעיר. מומלץ לחנות בחניון קרתא או ממילא לעלות לרחבת שער יפו וללכת שמאלה לאורך החומה כ-500מ' עד לשער החדש. הסיור מסתיים בשער יפו.

השער החדש לא נבנה יחד עם החומה המקורית ב-1538. בניגוד לשאר השערים שנבנו כפונקציה אסטרטגית עם מגדל מבוצר ותאי לחימה, השער החדש הוא רק פתח דקיק בחומה. הוא נפרץ ב-1889 כדי לחבר בין הרובע הנוצרי והמתחמים הנוצריים שהוקמו באמצע המאה ה-19 מחוץ לחומה (מנזר נוטרדם, המושבה האתיופית, מגרש הרוסים, בית החולים האיטלקי) ופתר את הצורך לבצע הקפה ארוכה דרך שער יפו או שכם, ועל הדרך צמצם את החיכוך בין הנוצרים למוסלמים.

The Gate-Away הוא באר חדש שנפתח ממש ליד השער, העיצוב מודרני, שומר על קו נקי, אך משלב אלמנטים אוריינטליים יפהפיים. על הקיר משמאל מבחר יינות אינסופי ומרתק, לצדם מוגשות במקום גבינות ומעדני בשר, ויש הפתעות לאוהבי שינקן והֵאם. על הקיר מימין ספרים למכירה, רובם באנגלית כחלק מהאווירה הבינלאומית והמקומית המשתלבות כאן היטב. מוסיקה מושלמת, אווירה צעירה ומעוררת השראה.

הטאבון היא מסעדה ארמנית שמתוך שמה ברור שמרבית המאכלים, והבולט שבהם - לחמאג'ון יוצאים חמים מן התנור הגדול. גם היא שומרת על קו עיצוב נקי, ומציעה פיצות בשילוב מיני מאפה מקומיים. הכל טעים טעים, בהחלט נקודה טובה לעצירה בדרך.


הפטיסריה של אבו-סיר. אחרי שסעדנו את לבנו, הגיע הזמן לקינוח. אבו סיר למד קונדיטוריה בפריז. במשך שנים היה הקונדיטור הראשי במלון מצודת דוד היוקרתי, כשקרס ענף התיירות בעקבות הקורונה החליט אבו סיר לפתוח כאן את הפאטיסרי שלו. בתו, שסיימה לאחרונה את הסמכתה כקונדיטורית הצטרפה אליו, והפטיסריה הפכה לעסק משפחתי. הביקורות לא מפסיקות להלל את המגוון המפתיע ואת האיכות המשובחת. נזכיר בין השאר טארט תאנים, מבחר שוקולדים משולבים בפירות, קרמבו ששובר את כל מה שחשבנו על המאכל הזה עד היום וקישים מלוחים. הכל מעוצב באופן אומנותי, השירות לבבי ואישי והטעם עולה על הכל, מומלץ בחום.

בית המלאכה הארמני של סנדרוני. ה'קרמיקה הארמנית' היא למעשה פיתוח ירושלמי של האמן דוד אוהסיניאן, שהוזמן בראשית המנדט לפאר כמה בניינים שבנו הבריטים בירושלים, (מלון המלך דוד, אמריקן קולוני, ועוד). לימים פתחו הארמנים עוד כמה בתי מלאכה שאמצו סגנון העיטור והפכו זאת לגאוות הקהילה הארמנית הקטנה והמתבדלת. מוצרי הדגל הן סדרות של כלי בית מעוטרים - אולי המזכרת הפופולארית ביותר מארץ הקודש.

בשעה שבתי מלאכה רבים הפכו את מלאכת המחשבת הייחודית הזו לקו ייצור תעשייתי, שומרים ג'ורג' ודורין סנדרוני על הרמה המקורית. כל פריט נעשה בעבודת יד, תוך הקפדה על החומרים, הטכניקות ורמת הגימור המקוריים של אוהסיניאן. במקום תצוגה מרשימה ושובת לב, ולא צריך להיות מומחה כדי להבדיל באיכות החומרים והעיטורים ביחס למה שנמכר בחנויות מזכרות בשוק.

בית המלאכה של סנדרוני הוא היחיד המקיים גם סדנאות לקבוצות במחיר שווה לכל נפש, אותן ניתן לתאם מראש בטלפון 02-6263744 ודרך האתר.

בור הלנה בכנסיה הקופטית. את גילוי הבור הזה מייחסים למלכה הלנה אמו של הקיסר קונסטנטין, שניצר את האימפריה הרומית. הקיסרית ביקרה בארץ בשנת 326 לס' והקימה את הכנסיות המרכזיות. על פי האגדה היא מצאה את הצלב של ישו (בכנסיית הקבר), את עץ הזית ממנו הוכן הצלב (עמק המצלבה) ואת בור המים העתיק הזה. הבור מטוייח ואוגר מי תהום ומי גשמים.

אל הבור מגיעים מתוך כנסיה קופטית קטנה הצמודה למבנה הפטריארכיה הקופטית (הכנסיה המצרית). מומלץ להשאיר תרומה קטנה בכניסה (10-20 ש"ח לאדם).

מה שהכי מדהים כאן הוא האקוסטיקה. הקירות המדופנים יכולים להחזיק צליל במשך מעל 10 שניות, וזה אומר שאדם אחד ששר כאן שיר שקט ואיטי, יכול להישמע כמו מקהלה שלמה. לפני שני עשורים היה המקום חשוך והכניסה היתה עם נרות, היום מותקנים אורות ניאון, אך האקוסטיקה נשארה מדהימה.

שתי קפלות אתיופיות. נמצאות במתחם הצמוד. במאה ה-6 הגיעה הנצרות לאתיופיה בחסות הפטריארך הקופטי באלכסנדריה. מאז נמנים האתיופים בין הכנסיות העתיקות ביותר ומאמינים כי מלכת שוא שבה הרה מן הפגישה עם המלך שלמה, ובנם מנליק, הוא מועמד לגיטימי להיות משיח בהיותו נצר לבית דוד. האתיופים גם מאמינים ששלמה התכוון להעניק למנליק רפליקה של ארון הברית, רק שברגע האחרון לקח מנליק את האמיתי, ושהוא שוכן עד היום באתיופיה. אגדה או מציאות, האתיופים האמינו שקיס ריהם הם ממשיכי שושלת דוד, עד להיילה סילאסי בשנת 74. שתי הקפלות הקטנות והיפהפיות הללו משמרות אסתטיקה קופטית ואתיופית, והן מעוטרות בציורים המוקדשים לפגישת שלמה עם מלכת שווא, לבתולה מרים ולישו. שווה לעבור מכאן (זהירות על הראש) לרחבת כנסיית הקבר שאודותיה תוכלו לקרוא כאן.

נצא מערבה מרחבת כנסיית הקבר ונכוון לכיכר עומר אבן אל ח'טאב, הסמוכה לשער יפו:
חלונות רעידת אדמה במלון פטרה. מלון פטרה הוא בין ראשוני המלונות המודרניים בירושלים. הבניין הוקם עוד בשנות ה-40 של המאה ה-19, ע"י יהודי עשיר, ומאז עבר הבנין גלגולים אחדים, והוא פועל עד היום כאכסניה. בשנת 1927, אירעה רעידת אדמה גדולה שזעזעה את העיר. אם נסתכל בחלונות הבניין בקומה השניה, נוכל לראות שהאבנים בחלק מן הקשתות אינן מתאימות. במבט מעמיק ניתן לראות כמה סדקים לאורך הבנין שהם תוצאה של אותה רעידת אדמה.

בריכת המגדלים - בריכת חזקיהו היא בריכת אגירה ענקית ועתיקה, הממוקמת בלב הרובע הנוצרי. גם מי שביקר אינספור פעמים בעיר העתיקה עשוי להיות מופתע, כיוון שאין גישה ישירה אל הבריכה מארבעת הרחובות התוחמים אותה. בקווי המתאר של הבריכה ניתן להבחין מנקודות תצפית שונות (מגדל כנסיית הגואל, מצודת מגדל דוד) אך כדי לראות את הבריכה במלוא הדרה יש להיכנס למלון פטרה או מבנה סמוך בתחילת רחוב דוד ולבקש בנימוס לעלות לנקודה המשקיפה על הבריכה ולהתרשם ממידותיה הנרחבות (73X40מ').

בתקופת בית II, היא שימשה בוודאות כבריכת אגירה, שהוזנה מבריכת ממילא, ומכונה 'בריכת המגדלים' בכתבי יוספוס פלאוויוס. ייתכן שנחפרה כבר במאה ה-7 לפ"ס, ונזכרת בתנ"ך כ'בריכה העליונה'. בימי הביניים הזינו מי הבריכה בתי מרחץ. עם השנים נזנחה הבריכה ותעלת ההזנה מבריכת ממילא נסתמה ונחרבה. כיום מתמלאת הבריכה בעונת הגשמים ומתקיימת בה שלולית חורף. בסוף המאה שעברה הפך השטח הנטוש של הבריכה למזבלה בלתי רשמית. הודות לפרוייקט שיקום, בשנת 2011 פונתה האשפה, רצפת הבריכה המקורית נחשפה והביוב של הבתים הסמוכים הופנה למערכות ניקוז מוסדרות ע"מ להבטיח שלא יזהם את הבריכה.

עמוד חשמל רומאי במלון אימפריאל. מלון ניו אימפריאל שנבנה בשלהי המאה ה-19 ידע גם הוא גלגולים שונים. בשלב הראשון הוא היה בן קומה אחת והקומות האחרות נוספו בהדרגה במשך כמה עשורים. בתקופת המנדט הולאם המלון על ידי הבריטים ושימש מקום מפגש דיפלומטי חשוב. בחפירה שקדמה להקמתו נתגלו במקום שרידי חומה רומאית, כתובת הקדשה אימפריאלית, וכן כמה אבני מיל רומיות טיפוסיות. אחת מהן מוצבת בלב המלון, וניתן פשוט להיכנס אל הסמטה הפנימית במלון ולקרוא את הכתובת המפרטת את שנת הצבתה בימי הקיסר טיבריוס על ידי הלגיון ה-X פרטנזיס. משעשע שהעמוד הרומי תומך עמוד תאורה חשמלי מודרני שהורכב מעליו. מצחיק לחשוב שמדובר בעצם בעמוד חשמל שיוצר לפני אלפיים שנה.

נסיים את הסיור במכון הקעקועים המרתק ראזוק טאטו. קשה שלא להבחין בחנות הקטנה של ואסים ראזוק. שני אופנועי קאסטום מרשימים חונים בחזית, ופתאום, באמצע בתי התפילה, והניחוחות האותנטיים יושב מקעקע. המיכשור מודרני אבל השבלונות הן גלופות עץ עתיקות יומין ועליהן עיטורים נוצריים שיותר משהם יפהפיים ואותנטיים הם נושאים משמעות מיסתית עמוקה.

ראזוק הוא בן לעדה הקופטית, הכנסיה המצרית, ולמרות הלוק והעיסוק המודרניים שלו, הוא משמר מסורת משפחתית רבת שנים. גלופות העץ הן נכס משפחתי שמתגלגל במשך מאות שנים במשפחה עוד ממצרים, שם עסקו אבות אבותיו במלאכת הקעקוע. זו אינה חנות עבור נערים הבאים לפרוק עול, לכאן מגיעים צליינים אדוקים על מנת לשוב מארץ הקודש עם מזכרת שלא תימחה. אל ראזוק ואל אבותיו הגיעו לא מעט אנשי שם, בהם נסיכים בריטים ואפילו היילה סילאסי. לקראת ביקורו של הנסיך וויליאם ביוני-2018 היה באז גדול בעיתונות סביב האפשרות שיבוא להמשיך את מסורת הקעקועים אצל ראזוק. הנסיך לא הגיע, אך בעקבות הכתבות יצרה הבמאית רונית אופיר-רונאל את הסרט התיעודי הנפלא "יורש הקעקועים", שחושף מימדים מרתקים בהיסטוריה של החנות הקטנה והמטריפה הזאת.
דף הבית / בלוג / חידושים ועתיקות ברובע הנוצרי